איך להיות אופטימי? 

מעט רקע בהתחלה: מחקרים מראים של ל 50% מגישת החיים שלנו, שיכולה ליום אופטימית או פסימית, אחראית התורשה, כלומר 'זה בגנים שלנו'. 50 הנותרים מתחלקים 20-30 בין השפעת הסביבה, לנטייה אישית.

גם אם 20% נראה לכם מעט, אך אמצו לרגע את הגישה האופטימית, ותסכימו איתי שזה אומר שגישה הבסיסית שלנו ניתנת לשנוי.

לטובת הפסימים אוסיף גם שהגישה הפסימית היא הגישה הבראשיתית שלנו. כיצורים בסוואנה הקדומה, היינו כמו ככל החיות האחרות, והיינו צריכים להיות חששניים וזהירים. את זה מאפשרת הפסימיות.

אבל כמה דברים השתנו במאות אלפי השנים שעברו עלינו מאז. חלקם קרו בזכות האופטימיות שהפגנו. בזכות האופטימיות העזנו לעשות שינויים. נכון שקשה לחשוב על יצור קרוב לקוף שחושב בצורה אופטימית, אז התקדמו קדימה בהיסטוריה....

חישבו על מי שביית את חיות הבית, ואת החיטה. כדי להתחיל בניסוי הרעיון, כדי להתמיד, עד להצלחה, ולשרוד כישלונות ואכזבות- נדרשת אופטימיות.

חישבו על אדיסון, שהמציא את נורת הלהט, בוודאי שמעתם כמה כישלונות, (נדמה לי ש 3000 כשלונות), היו לו עד שמצא את החומר הנכון לסליל הלהט שיבער די-זמן, ויצדיק את הההשקעה.

חישבו על כל מדען, מגלה-ארצות סופר, יותר, מהנדס, מה מבדיל את אלו שהצליחו ומצליחים, מאלו, שעזבו ונטשו בדרך?

ההבנה שקיימת דרך ואפשרות נוספת ואחרת, המרץ לקום, לצאת ולעשות שינוי, החזון, היציאה לביצוע, ההתמדה, היכולת לחזור מחדש למסלול אחרי כישלונות ואכזבות. את כל אלו (וכמובן יותר מאלו), מאפשרת הגישה האופטימית.

חשבו על אברהם אבינו, שהיתה בו האמונה ללכת בעקבות הצו האלוהי ששמע. אמונה אפשרית רק כשגם אופטימיות נוכחת, (ולהיפך). חישבו על החלוצים האמריקאיים שיצאו מערבה, בלי לדעת מה מחכה להם שם, וכמה רחוק הוא השם הזה. וכמובן זיכרו את העולים לישראל, בעליות השונות, ואת אלו שבאו קודם להם, וממשיכים ובאים, לארץ הלא נודעת שלנו, לחיים הלא-מוכרים שממתינים להם. האם הם מסתכנים ועוזבים את הכל מאחוריהם ללא אופטימיות?

מה מבדיל אותם מאלו שרק רצו ולא העזו. מה מבדיל אותם מאלו שהתחילו ועזבו באמצע?

האופטימיות איפשרה להם לראות את האפשרות שקיימת עבורם להצליח! ולאורה ובזכותה הם יצאו, והמשיכו בדרך למרות הקשיים.

ומה איפשר להם את זאת?
הם העדיפו לשים יותר משקל ולתת יותר חשיבות לסיכוי, מאשר לסיכוי.
כשהם שקלו את סיכויי הכישלון מול סיכויי ההצלחה, הם העדיפו את ההצלחה ואליה הם כיוונו את פניהם. בה הם התרכזו, ועשו את מה שצריך, לפעמים מספר פעמים, עד שהם נחלו את ההצלחה לה קיוו וציפו.

הם גם  ידעו לשנות אסטרטגיה וטקטיקה. לבקש ולקבל עזרה. הם חיפשו מה יעזור להם, והעדיפו לזכור בעיקר את ההצלחות שלהם ושל קודמיהם שהלכו בדרך דומה. ומהן הם התחזקו.

הם התרכזו ב'כן', ב'אפשר'. הם התרכזו במה שהם רוצים ויכולים, בטוב ובחיובי, בתקווה שבה הם הזינו את עצמם. הם הבטיחו לעצמם וידעו שרק הם יכולים לקיים.

הם העדיפו את עצתם של מי שיכול לתמוך ולעזור להם. ולא שעו למי שייאש ורצה להניא אותם ממטרתם.

בשתי מילים ההבדל בין אופטימיים לפסימיים הוא ב'סגנון ההסברי' של כל אחד מהם.
סגנון הסברי הוא זה שניתן לשינוי, אחרי זיהוי הסגנון האופייני לנו.
כולנו הרי חיים באותו העולם, זה רק 'הסגנון ההסברי' שבו אנחנו מסבירים לעצמנו את מה שקרה וקורה, את מה שאנחנו חווים, מרגישים, רואים וחושבים.
כדי להיות אופטימי צריך פשוט להקשיב להסברים ולרגשות שעולים בנו מול חווית החיים, להבין אם זה חיובי עבורנו, אם ההסבר תומך, מחזק, משמח, ונותן לי תקווה, ואם לא- לשנות את ההסבר.